היא נפגשת איתי בכאב, בהתלבטות מה ואיך לעשות בעניין משפחתי שקשור אליהם. על תהליך שלום בית היא (יותר נכון שאר המשפחה) החליטה לוותר, כי כמה אפשר לחזור ולהיות זו שמפייסת וזו שמרימה את הכפפה. כמה אפשר לספוג עוד עלבונות, ניצול, אמירות פוגעניות וחוסר התחשבות. הם וויתרו..
"איפה הכיבוד אב ואם?"
"מאז שהם התחתנו הכל נראה אחרת"
"הוא שקיבל את הכל עוד לפני כולם, לו יש את הכי הרבה טענות.."
כל מקרה כזה כואב ומעורר בי את הצורך לקום עכשיו יחד יד ביד, ולדפוק על דלתו של האחר.... לשבת, להכריח להשמיע לשמוע ולדבר -- רק שיחה פתוחה, כנה ואמיתית, על הכל מהכל, יכולה להוביל לשינוי אמיתי, לניקוי העבר ולבניית העתיד המשותף קדימה.
פגיעויות, משקעים, חוויות ילדות (כפי שנתפסות בעיניי הילדים - גם היום כבוגרים) וכעסים, לא נעלמים עם ההתבגרות ופתיחת חיים חדשים כבוגרים. להיפך, המציאות של משפחה נוספת יכולה להפוך את הכל למורכב הרבה יותר, ובייחוד אם הדינמיקה כזוג מעצימה את הפערים עם/למול משפחתו של אחד הצדדים...
מקשיבה בקשב רב, נותנת מקום למחשבות ואמירות שאולי גם לא נאמרו עד היום וספק אם לזוג המדובר, מעבדת חלק מהתכנים להבנת תובנות אישיות עבורה, מעבירה תהליך חשיבה והבנה, תרגול בשיתוף הקול הפנימי, התת מודע, הכאב האמיתי...
מסיימות בתחושה - שאין מקום לאגו, לרגש, לכאב ולחוויה של "עשיתי מספיק פעמים", ומפנות מקום ל: מה חשוב לי, מה אני באמת רוצה שיקרה, למה זה נכון לפעול ואיך ארגיש בעוד כמה שנים אם אפעל ואם לא אפעל..
ואז.. לחלק הכי קשה.. איך - באיזו דרך, איך בכלל אצליח לומר משהו אחרי תקופה כ"כ ארוכה..... מעבדות את המקום הזה, משלבות את האמונה, בצורך, ברצון וביכולת - תהליך פנימי שיוביל לתוצאה חיצונית..
מחזיקה לה/להם אצבעות - שהשיחה הבאה שלה אליי תהיה בבשורה של "עשיתי זאת והם גם מעוניינים בתהליך של שלום בית, בתהליך של גישור משפחתי".
מקווה💜