יושבים, אוכלים בשתיקה, היא מביטה בי - גורמת לי להגניב אליה מבט נוסף חוזר, מביטה לצדדים, הוא עסוק באוכל, משהו עצוב ושקט באווירה ביניהם..
אחרי זמן מה היא קמה עם תיקה וכוס הקפה ויוצאת לשבת מחוץ לבית קפה, עוקבת אחריה במבטי, מביטה בו ושוב אליה – היא מגניבה אליו מבט שקט – הוא מביט בה תוך כדי אכילה שקטה - מתיישבת עם הגב אליו..... הוא עובר לדפדף בנייד, ואח"כ בנייד השני שמונח על השולחן. היא בשלה בחוץ. הוא בשלו בפנים, תרתי משמע.
כמה שעות לפני כן - מחוץ לבית קפה אחר ביציאה מפגישה רואה מרחוק זוג מבוגר.. היא מתקדמת בכעס הוא משתרך אחריה בצעקות ותנועות ידיו מביעות כעס, היא מתקדמת בהליכה יציבה ומהירה והוא אחריה...
כ"כ הרבה מחשבות קופצות לי בראש, כ"כ הרבה משפטים שהייתי רוצה לגשת ולומר להם או אולי להשאיר להם בפתק איפשהו..
תוהה כרגיל מתי התחלתי להיות רגישה כ"כ להתרחשויות בין בני זוג, בין חברים, לשים לב לניואנסים, להרגיש מתיחויות ולהבין בין השורות מצבים לא קלים.
נזכרת בסיטואציות בין אנשים סביבי בילדות, בצורך שלי לומר משהו לו או לה, ליצור איזושהי אמפתיה כלפי הצד השני, במשפטים שכן יצאו לאוויר, במעשים... משהו היה קיים שם כל הזמן.
יודעת שהמשהו הזה – עוד יעשה המון בעתיד, יגיע ליעדים והישגים נכספים הרבה יותר בע"ה.
סבלנות ואמונה💜